איזה פחד!!

הדרך צרה ומתפתלת, מספיקה בקושי לרכב אחד, כמה אבנים מנסות לסמל "גדר" ותהום עמוקה פרושה מתחתינו. אני יושבת במכונית, יד ימין אוחזת בידית הדלת, הרגל לוחצת על ברקס דמיוני,  רכב בא ממול ואני כבר רואה אותנו צוללים למעמקי התהום. ואם זה לא מספיק אז אוסיף תפאורה דרמטית לסיפור- השמיים מתקדרים מעלינו, באופק נראים ברקים ואני יודעת שבעוד רגע יתווסף עוד אתגר להתמודדות עם פחד הגבהים. המשכנו את המסלול תחת גשם שוטף, ברד שמכה בחלונות, ברקים ורעמים... כך חוויתי את הגראנד קניון בצרפת.
כל מי שיש לו פחד גבהים מבין בדיוק על מה אני מדברת: פחד לא נשלט, זיעה קרה והרצון העז להיות שוב על אדמת מבטחים.

אם אני כותבת סימן שעברנו את המסלול בשלום, אבל האם יצאתי מחוזקת מההתמודדות עם הפחד?

הרשו לי לקחת אתכם לחוויה אחרת:
מלכת המדבר. הג'יפ מטפס במעלה הר גבוה כשאנחנו כבר יודעות שבראשו מצפה לנו מסלול אומגה. המתח גובר, הלב מזכיר לי שהוא עדיין שם ואני רתומה לחבלים, חמושה בקסדה, מכינה את עצמי לקראת הבאות.
שאלו אותי אם אני רוצה מדריך. לא. בחרתי לעבור את זה לבד. 
זה היה מסלול לא פשוט בכלל- 8 תחנות שמתחילות מעל צמרות העצים, וחותכות את השמיים. תחנה אחרי תחנה- כל פעם יוצאים לדרך מחדש.
כשהגעתי למטה היה לי פיק ברכיים ונפילה של לחץ דם אבל הרגשתי ש"עשיתי את זה"!

אז מה ההבדל? למה מחוויה אחת יצאתי חלשה ומהאחרת מחזקת?
ההבדל נעוץ בעיקר בהחלטה, במוכנות ובבחירה.
כשעליתי לאומגה יכולתי להחליט לא לעשות את זה, אבל בחרתי להתמודד מול הפחד ואפילו לנסות להנות. סיימתי את זה עם תחושת סיפוק שנתנה לי עצמה וכוח, לעומת זאת מסלול הנסיעה בגראנד קניון היה ארוך והחלק הקשה ביותר הגיע לאחר שעות ארוכות של התמודדות. אילו יכולתי- הייתי מפסיקה, הייתי מוותרת ומשנה מסלול. במקרה הזה הפחד שיתק אותי ובסיום המסלול הייתי בעיקר מותשת. חוויתי פחד שנגמר עם תם המסלול. לא התגברתי עליו.

התמודדות עם הפחד קשורה למחשבות ולרגשות- כשהמחשבות לקחו אותי למקומות הגרועים ביותר- נשלטתי ע"י הפחד ובסוף הדרך הרגשתי חלשה ומותשת, לעומת זאת כשנכנסתי לסיטואציה עם מחשבות חיוביות ובמצב רגשי אחר, הצלחתי להתגבר על הפחד וסיימתי בתחושת ניצחון!!

אומרים שבסוף הכל הופך לחוויה, אז אומרים.... :)

 מלכת המדבר- דרום אפריקה

גראנד קניון- דרום צרפת, החלק הרגוע- כשעוד יכולתי לצלם...

דברים שלא רואים מכאן

דברים שקראתי באזכרה של אחי, משה, 22 שנה אחרי:

כ"כ הרבה חברים ומשפחה מגיעים בכל שנה: חלק כאן מאז, חלק כבר לא כאן, ויש כאלה שאפילו לא מוכרים לי- אולי חברים של אחיות שלי או של ההורים, או אולי זה הזמן שעבר והותיר סימנים.

אני יותר אדם של 1X1, ובכל זאת אחרי כ"כ הרבה שנים שאתם מגיעים לכבודי, אני אגיד לכם איך זה נראה מכאן:

מכאן הדברים נראים קצת אחרת, קצת כמו בסיפורים- אני רואֵה ואינני נראה, מה שרואים מכאן לא רואים משם. אני איתכם כל הזמן, עוקב אחרי כל שינוי, רואֵה הכל ויודע.

אני רואֵה את הבנות שלי, שלא הספקתי לחבק, ומקווה שיעשו בחירות נכונות ושיהיה להן טוב.

אני עוקב אחרי האחיינים, שמכירים אותי בעיקר מסיפורים, וחושב איזה מין דוד יכולתי להיות- לא היתה לנו הזדמנות לשחק ביחד, לנהל שיחות עומק ולבלות בברים תל אביבים- נראה לי שהיינו מסתדרים מצוין.

אני רואה את ההורים עושים הכל כדי לשמור על בית פתוח ועל משפחה מלוכדת, אני איתכם תמיד, גם בארוחות שישי וגם בערבי חג ויודע איזה מאמץ זה דורש. ואני אומר לכם- המאמץ שווה- אתם הדוגמא לדור ההמשך!

כשהיינו ילדים זה היה מאתגר להיות בן יחיד עם שלוש אחיות. עכשיו, אני רואה את האחיות שלי, שכבר מזמן עברו אותי בגיל, והייתי נותן הכל כדי לשבת איתן ביחד לכוס קפה מול שקיעה בים. ולמען האיזון- הייתי זוכה גם בשלושה גיסים :)

ואתם חברים. החברים שלי שיודעים עלי גם כמה דברים אחרים, רובכם כבר חציתם את גיל 50, שמבחינתי זה הגיל של אבא שלי... אני מסתכל עליכם וחושב: לפחות ההתמודדות עם השיער הלבן וההתקרחות נחסכו ממני (-: אתם יודעים שזה הטריד אותי גם אז...

לצערי, בירה על הגג אני לא יכול להציע לכם, אבל תודו שסידרתי לכם מפגש חברתי פעם בשנה...

החיים שלי היו מלאים ומעניינים. אינטנסיביים באופן אחר- בלי טלפון אישי, אייפון, אייפד, טאבלט, פייסבוק... וגם בלי מצלמה בכל טלפון ותמונות שלא צריך לשלוח לפיתוח (באמת, איך לא חשבו על זה קודם?! :))

ובכל זאת הם היו מעניינים. קצרים מדי אבל מלאי חוויות. אהבתי, וגם שנאתי, טעמתי, הרגשתי ובעיקר הכרתי אנשים מעניינים.

אני יודע שנדרש זמן רב לאסוף את השברים ולמצוא את הדרך בחיים החדשים, אני יודע שאתם מתגעגעים ומרגישים כאב על ההחמצה.

הלוואי ותוכלו להאמין שאני איתכם כל הזמן, רואה הכל ויודע.

מה עם החצי השני??

השאלה על איזו חצי כוס אנחנו מסתכלים הפכה להיות הרגל.
אם נקדיש לזה עוד רגע של מחשבה- נראה שהכוס תמיד מלאה- חצי במים וחצי באוויר.
כשאנחנו נמצאים בתקופה קשה ברירת המחדל היא להתמקד בחלק ה"ריק". אם נצליח לשנות את נקודת המבט נוכל לראות שזה מלא בדבר אחר.

השבוע ציינו את יום הזיכרון, עצם המילה "חלל" מבטאת את הריק, את החסר- שלא יוכלו להתמלא לעולם.
בהרצאה "מבנה חסר" עסקנו בשלבי האבל. אחד השלבים המשמעותיים הוא שלב הבחירה-
השלב שבו אנחנו לוקחים את המושכות לידיים שלנו, היכולת להתמקד במה שיש ולהבין שמה שאיבדנו- לעולם יהיה חלק מאיתנו ומהחוויות שלנו.
הפוקוס עובר מ"מה שקרה לי" ל"מה אני יכולה לעשות עם זה".
זה דורש הרבה אומץ והרבה תמיכה אבל זה אפשרי.

אז בפעם הבאה שחושבים על חצי הכוס הריקה- תדעו שהיא מלאה- אבל בדברים אחרים. 

גם באבל יש גיל התבגרות

עם המוות מתחילים חיים חדשים.

הנשימה הראשונה שיוצאת בכאב, היבבה שפוקעת את הראות ומזכירה- אני עוד כאן.

הרגע בו עומדים חשופים ופגיעים מול העולם הזר ולא יודעים עוד מה צופנת הדרך.

השאלות שאין עליהן תשובות.

הבכי שלא מוצא לו נחמה.

החיוך שמסרב והקושי בכל צעד ראשון חדש.

אני עומדת על הרגליים, מחפשת שוב את נקודת האיזון ומנסה לצעוד את צעדי הראשונים.

נופלת, קמה, קורסת, מתרסקת ועושה צעד נוסף בתוך הערפל.

והזמן עובר ולא מרחם. עטופה במשפחה, שגם היא בדרכה מגששת ובודקת, מוקפת חברים שלא מוותרים ומחבקים- סופרת את השנים בחיים האחרים. ומתגעגעת.

ובכל שנה- חשבון נפש.

החיוכים הראשונים, הילדים שנולדו והביאו איתם שמחה חדשה ואור. הרבה אור.

הבדיקה מחדש של מושג האושר, הניסיון הכואב להרשות לעצמי להרגיש. המפגש פנים אל מול פנים עם הכינרת, היום בו עברתי את גילך, והריקוד שהתגנב חזרה אל חיי. נקודות ציון.

גם באבל יש גיל התבגרות.

בעטתי, כעסתי ורציתי לטרוק דלתות. רציתי שזה יהיה כמו שאני רוצה, רציתי שיהיה כמו שהבטיחו לי. רציתי את מה שהיה לי- כאן ועכשיו!

סירבתי להתנחם ורציתי לשקוע, ולרגעים היה לי טוב ורציתי לחיות.

אנשים עושים בחירות מהותיות כשהם נמצאים בקצוות. זה הרגע בו יודעים מה עיקר ומה טפל.

ראיתי אותך בפעם האחרונה ביום שישי. בראשון התעוררנו בפעם האחרונה אל שיגרה מוכרת, אני אל שיגרת יומי, אתה- אל הטיסה שסגרה את חייך והתחילה עבורנו חיים אחרים.

ואני בחרתי. בחירות קטנות שמרכיבות את הדרך.

בחרתי לסלול את השביל של חיי. בחרתי במה שאני אוהבת. בחרתי להקיף את עצמי באנשים שטובים אלי ואני משתדלת בכל יום מחדש להיות טובה אליהם.

אני עושה גם טעויות ומלמדת את עצמי לסלוח.

ההתבגרות מביאה איתה פיוס.

אחי תמיד האמין בי, ואני בטחתי בו. אני בטוחה שהוא גאה בי אם הוא רואה.

דמותו איתי לכל אורך הדרך.  והיום, כשהדרך שלי סלולה ויציבה אני משתדלת להושיט יד לאלו המחפשים את שיווי המשקל, לאלו שלומדים מחדש ללכת, למי שחווה שינוי. 

של מי המילה הזאת?

את הפוסט הזה אני מקדישה לחמי, יצחק ציטיאט, שנפטר לפי 15 שנה והשאיר לנו עצות זהב שמלוות אותנו לכל אורך הדרך.

המשפט "נאה דורש- נאה מקיים" הגדיר אותו. הוא לא הִרבה לדבר והמליץ לנו לזכור שאחרי שאנחנו מדברים- המילים כבר לא שלנו ויותר מזה- אי אפשר לקחת אותן בחזרה. ולכן- לפני שמדברים כדאי רגע לחשוב אם אנחנו רוצים שהמילים שלנו יעשו את דרכם לכל אוזן ואוזן, או שהשתיקה עדיפה.

בהקשר הזה אני מצרפת את הסיפור על שלוש המסננות של סוקראטס:

ביוון העתיקה יצא שמו של סוקרטס כאיש בעל ידע רב.
באחד הימים פגש אותו מכר בכיכר השוק ואמר לו:
"סוקרטס, אתה יודע מה שמעתי על חברך הטוב?"
"רק רגע," ענה לו סוקרטס. "לפני שתספר לי משהו אערוך בדיקה קטנה, בדיקת 3 המסננות" 
המסנן הראשון הוא ´אמת´:האם וידאת שהדבר שאתה רוצה לספר לי הוא אמת לאמיתה?"
"לא," ענה לו האיש, "למעשה שמעתי את זה רק הרגע ו..."
"בסדר," אמר סוקרטס. "אם כך אינך יודע באמת האם הדבר נכון או לא.
אם כך, נבדוק את המסנן השני, מסנן ה´טוב´. האם טוב הדבר שברצונך לספר על ידידי?"
לא, להיפך..."
"אם-כך המשיך סוקרטס, "ברצונך לספר לי משהו רע עליו, אבל אינך בטוח שהדבר נכון.
עדיין תוכל לעבור את הבדיקה, מכיוון שנותר מסנן אחרון, מסנן ´שימושיות´: האם הדבר שברצונך לספר לי על ידידי הוא שימושי עבורי?" 
"לא, לא ממש."
"ובכן," סיכם סוקרטס, "אם מה שברצונך לספר לי אינו אמיתי ולא טוב ואפילו לא שימושי, למה לספר אותו בכלל?"

תראו מי שמדבר

השבוע הייתי בהרצאה ואחד הנושאים היה הקשבה. המרצה השתמש בדימוי מקסים:

תהיו מראה ולא חלון!

מראה משקפת את המציאות, היא מראה את התמונה האמיתית ואילו חלון גורם לדברים לברוח החוצה.
אהבתי את הדימוי ואני לוקחת אותו לכיוון נוסף:
 זה ההבדל בין משוב לביקורת.
כשאנחנו נותנים משוב- אנחנו משקפים את המציאות, דבר שיכול לעזור לאחר לעשות שינוי, ללמוד ולהשתפר.
הביקורת לעומת זאת נותנת פרשנות, ולרוב היא סוגרת והורגת חשיבה יצירתית ואומץ לנסות.
המשוב הוא ניטרלי, הביקורת- שיפוטית.
המשוב מתמקד בכוחות הדרושים לחיזוק, הביקורת מתמקדת בשגיאות, בחסר, במה שאין.
ויותר מזה- בביקורת אנחנו מכניסים את כל מה שקשור לעולם שלנו (הפוסל- במומו הוא פוסל) ובעצם רוצים שהאחר יחשוב כמונו, מתוך מחשבה שאני יודע יותר טוב.

אם אני חושבת על התגובה הפיזית בשני המקרים- ביקורת גורמת להתכווץ, להתגונן, להרגיש "לא בסדר".
אני משתדלת לזכור שהדברים שנאמרים הם "לא שלי" אבל לא תמיד זה קל.

לעומת זאת כשאני מקבלת שיקוף עובדתי, ללא פרשנות וכשאני נמצאת באווירה תומכת ובמים מתוקים- שם אני יכולה ללמוד, להשתפר ולהיות טובה יותר.
אז איך נותנים משוב?
שיטת הסנדוויץ': מתחילים במשהו טוב, ממשיכים בשיקוף ענייני של נקודה שניתן ללמוד ממנה ומסיימים בדבר טוב כללי. זה פותח לבבות וכמו שכבר כתבתי בעבר- עם דבש אפשר למשוך יותר זבובים מאשר עם חומץ...

ובכלל כגישה- ממליצה לחפש את הטוב ולפרגן על זה. 
רק מילה טובה או שתיים
לא יותר מזה
מיד עושה לי טוב...

לזרוק או לתקן

כשהייתי ילדה למדתי לתפור.

לימדו אותנו מה זה תך מחלֵב (זה כמו טיוטה, רק בתפירה, עושים תפר זמני לפני שעוברים עם התפר הקבוע). לימדו אותנו לסמן, לגזור, לדייק ואם לא מצליחים- לפרום ולהתחיל מחדש. לימדו אותנו שיש תהליך ושלא תמיד מצליחים בפעם הראשונה.

זה כ"כ סמלי שהוציאו את שיעורי התפירה ממערכת הלימוד, וכך גם את הנגרות, את שיעורי המלאכה ואת כל מה שדורש להיות סבלניים ולחכות עד השלב הבא.

היום הדבק המהיר מחליף את דבק המגע (לחכות 20 דקות? ואז עוד יממה?), וכשיש חור בגרב- זורקים וקונים חדש. מילא גרב- אבל כך עושים גם עם המיקרו, עם המגהץ עם מייבש הכביסה...היום כמעט ולא מתקנים.

ומילא עם מייבש הכביסה- אבל מה קורה עם מערכות יחסים? מה קורה בזוגיות?

תיקון ואיחוי טלאים הוא סוג של אמנות, ויש להם יופי משלהם. זה דורש הקשבה, הסתכלות מעוד זוויות , סובלנות וסבלנות לעבור תהליך. שם נמצאת הלמידה וההתחזקות ואלה הם החיים האמיתיים.

מזל שלמדתי תך מחלֵב...