יום שישי, 12 באפריל 2013

גם באבל יש גיל התבגרות


עם המוות מתחילים חיים חדשים.
הנשימה הראשונה שיוצאת בכאב, היבבה שפוקעת את הראות ומזכירה- אני עוד כאן.
הרגע בו עומדים חשופים ופגיעים מול העולם הזר ולא יודעים עוד מה צופנת הדרך.
השאלות שאין עליהן תשובות.
הבכי שלא מוצא לו נחמה.
החיוך שמסרב והקושי בכל צעד ראשון חדש.

אני עומדת על הרגליים, מחפשת שוב את נקודת האיזון ומנסה לצעוד את צעדי הראשונים.
נופלת, קמה, קורסת, מתרסקת ועושה צעד נוסף בתוך הערפל.
והזמן עובר ולא מרחם. עטופה במשפחה, שגם היא בדרכה מגששת ובודקת, מוקפת חברים שלא מוותרים ומחבקים- סופרת את השנים בחיים האחרים. ומתגעגעת.
ובכל שנה- חשבון נפש.
החיוכים הראשונים, הילדים שנולדו והביאו איתם שמחה חדשה ואור. הרבה אור.
הבדיקה מחדש של מושג האושר, הניסיון הכואב להרשות לעצמי להרגיש. המפגש פנים אל מול פנים עם הכינרת, היום בו עברתי את גילך, והריקוד שהתגנב חזרה אל חיי. נקודות ציון.

גם באבל יש גיל התבגרות.
בעטתי, כעסתי ורציתי לטרוק דלתות. רציתי שזה יהיה כמו שאני רוצה, רציתי שיהיה כמו שהבטיחו לי. רציתי את מה שהיה לי- כאן ועכשיו!
סירבתי להתנחם ורציתי לשקוע, ולרגעים היה לי טוב ורציתי לחיות.

אנשים עושים בחירות מהותיות כשהם נמצאים בקצוות. זה הרגע בו יודעים מה עיקר ומה טפל.
ראיתי אותך בפעם האחרונה ביום שישי. בראשון התעוררנו בפעם האחרונה אל שיגרה מוכרת, אני אל שיגרת יומי, אתה- אל הטיסה שסגרה את חייך והתחילה עבורנו חיים אחרים.

ואני בחרתי. בחירות קטנות שמרכיבות את הדרך.
בחרתי לסלול את השביל של חיי. בחרתי במה שאני אוהבת. בחרתי להקיף את עצמי באנשים שטובים אלי ואני משתדלת בכל יום מחדש להיות טובה אליהם.
אני עושה גם טעויות ומלמדת את עצמי לסלוח.
ההתבגרות מביאה איתה פיוס.
אחי תמיד האמין בי, ואני בטחתי בו. אני בטוחה שהוא גאה בי אם הוא רואה.
דמותו איתי לכל אורך הדרך.  והיום, כשהדרך שלי סלולה ויציבה אני משתדלת להושיט יד לאלו המחפשים את שיווי המשקל, לאלו שלומדים מחדש ללכת, למי שחווה שינוי. 



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה