יום רביעי, 28 במאי 2014

ירושלים שלי


אם האדם הוא תבנית נוף מולדתו אז גם לירושלים יש מקום בעיצוב דמותי.
שם נולדתי, שם נולדו לי ילדיי.
בירושלים חוויתי את החוויות הראשונות, והזיכרונות מחוברים כפאזל להתבגרותי-
מסיבת חנוכה בגן עם הכתר על הראש והבגדים הלבנים, היום הראשון בכתה א', שיעורי הבלט עם הנעליים הוורודות, ההופעה הראשונה באולם ימקא. ההתרגשות.
החברות מהכיתה- המריבות, החרם בכתה ו', שברון הלב והסלואו הראשון לצלילי ה- Bee-Gees.
המצעד של יום העצמאות עם שכבות הבגדים הרבות שאף פעם לא מספיקות כדי להתגבר על  הקור שחודר לעצמות. גן החיות התנ"כי ליד המפעל של תנובה, סיור במאה שערים הגלותית, עם בגדים צנועים, שלא מונעים את ההערות... השכמה לסליחות בשכונת ימין משה והלחמניות הטריות לפנות בוקר.
שכונת נחלאות ובית כנסת עאדס עם הפיוטים שנכנסים ישר ללב- ממש מול המרפסת של סבתא שלי, ההליכה ברגל לשוק מחנה-יהודה והשוקולד עם הקוביות הגדולות מחנות הממתקים של "מוסרי".
וכמובן החוויות מהערוץ הראשון- "רוממה- ירושלים"...

שבת בבוקר בעיר העתיקה, טיול על החומות- שמשקיף על כובד ההיסטוריה, הכנאפה המתוקה, ההתמקחויות והשפות המתערבבות, כילדה-עם המשפחה, ואח"כ כחיילת עם החברים "שיצאו שבת".
הסחלב בשער שכם בערב חורף קר, והאבטיחים בקיץ, ממש באותו מקום, אחרי טיול בוואדי קלט, כשעוד חשבנו שהעולם שייך (רק) לצעירים... רחוב בן-יהודה שהפך להיות מדרחוב והמילקשייק בקפה עטרה. 
התעוררות בבוקר מושלג אל עיר לבנה, ההתרגשות מהטוהר והשקט והשמחה שהיום לא הולכים לביה"ס... 
עמק המצלבה, הפעולות בצופים, המריבות עם הבנים, האהבה הראשונה, הטיול יד ביד. 
גיטרה, פסנתר, ג'אז בשישי בפרגוד, סיימון וגרפנקל, תקליט של אריק איינשטיין.
רישיון, צו ראשון... וכל אחד הולך לדרכו.

בירושלים קיבלתי את הצעת הנישואין, שם התחתנתי, שם הקמנו בית.
ירושלים קשורה לחוויות ילדותי, להתבגרות, לשמחות.
ירושלים קשורה לאובדן. 
והיא נושאת איתה כבדות היסטורית, מחלוקות וקור.

גם עבורי גורלה של ירושלים להיות חצויה.






יום ראשון, 18 במאי 2014

חוויות מהכלא

הוזמנתי לכלא רמלה להעביר את ההרצאה "מבנה חסר". 
הסכמתי.
ואז התחלתי לשאול את עצמי שאלות.
חשבתי על התכנים שעליהם אדבר, חשבתי על המסר שאני מבקשת להעביר, חשבתי על זה שהמילה "בחירה" מקבלת במקום כזה משמעויות נוספות.
ולא יכולתי להתנתק מהידיעה שיש סיבה שאותה קבוצת אנשים נמצאת מאחורי סורגים.
לא יכולתי להתנתק מהמחשבה שהם אלו שבגללם אנחנו נועלים את הדלתות.
הם אלו שבגללם אנחנו מתקינים אזעקות.
הבחירות שלהם- הן פעמים רבות הסיבות לעגמת הנפש של אנשים אחרים.
ובכל זאת אמרתי כן.
ראיתי את זה כאתגר- לראות אותם קודם כל כבני אדם, ולקוות שלפעמים סיפור יכול להזיז משהו, יכול לגעת גם באדם שהקשיח את לבו בגלל תלאות הדרך.
באתי עם תקווה להצליח להשפיע אפילו ממש קצת, אפילו אם זה רק על אדם אחד.
ונתתי ללב שלי להוביל.

החניתי את האוטו מול גדרות התיל וניסיתי לדמיין מה קורה שם בפנים.
נכנסתי דרך דלתות הפלדה המסורגות, רק כשאחת ננעלת- הבאה אחריה נפתחת. בטון. פלדה. סורגים והשבילים שביניהם. כאילו עברתי ליקום אחר. יקום בו הכול נראה יותר אפל. 
דלת כבדה הובילה לאזור המגורים- דרך החצר אל המועדון. 
אנשים חייכנים, אפילו מנומסים, מזכירים לי שאחרי הכול הם בני אדם. בני אדם שעשו בחירות שגויות ושמשלמים על כך מחיר ואני מתפללת שיוכלו לעשות שינוי ולחזור לחברה כאנשים טובים יותר.

נכנסתי למועדון. ישבו מולי כ 20 גברים קשוחים שכנראה אין להם משהו טוב יותר לעשות הערב... והקשיבו לסיפורי האישי. 
סיפור על אובדן. סיפור על כאב. אך בעיקר סיפור על בחירה.
והם ישבו ולא זעו. ישבו והקשיבו וחיפשו את נקודות ההשקה.
לאט לאט התקלפו הקליפות, יכולתי לראות עיניים בורקות, ולזהות לבבות נפתחים.
הם שאלו שאלות מעוררות מחשבה, ורצו לשתף בסיפור שלהם. לרגעים- ממש נהניתי.
יצאנו ביחד אל החצר- הם המשיכו אל החדרים הנעולים ואני- אל שגרת יומי.
עם ההבנה החדה שאין מחיר לחופש!




יום שבת, 17 במאי 2014

מה הזמן מסמן לי

דברים שכתבתי באזכרה של משה, אחי. מאי 2014


עברו 23 שנים.
שנה אחת אינה דומה לאחרת.
מנסה להבין מה עושה הזמן, ובוחנת את המשפטים "הזמן עושה את שלו" לצד "הזמן לא עושה דבר".

הגעגוע הולך ומתעצם, תחושת ההחמצה גדלה עם כל חוויה שחוויתי והעצב על החסר- נשאר כשהיה. ובכל זאת- חיי מלאים ואני חווה שמחה גדולה ורגעים רבים של אושר וסיפוק.
אז האם הזמן עושה את שלו?

אני חוזרת להתחלה, להלם הגדול ולערפל שאיים להטביע.
לכאב שפילח את הלב ולתחושת האובדן והחלל הגדול שהותרת.
נאחזתי בעצב וסירבתי להתנחם. לא מצאתי בתוכי מקום לשום תחושה נוספת מלבדו- לעצב הייתה בלעדיות.
שאלות קיומיות והתעסקות בחיים ובמוות, כעס, וחוסר קבלה- הם היו המרכזיים בחיי.
סירבתי להרפות, נאחזתי בכל כוחי בכאב ובצער כאילו הם אלו שישאירו אותך איתנו, כאילו הם החוליה המקשרת בינינו, כאילו שבלעדיהם- אאבד אותך לנצח.
ואמרתי לעצמי- הזמן לא עושה דבר.

כדרכו של עולם- השנים הביאו איתן אירועים חדשים- הילדים שנולדו ומילאו את ליבי באהבה, הצמיחה שלהם, ההתפתחות שלי, התרגשויות חדשות, ובחירות משמעותיות שדרכן עיצבתי את הדרך.
תחושות נוספות, כמעט זרות, התגנבו אל לבי ועם הזמן מצאתי את האומץ לתת להם מקום ושם.
וכך- שמחה התערבבה עם עצב, התרגשות עם געגוע, אושר עם החמצה- ותחושה אחת לא גרעה מהאחרת.
לאט לאט, העזתי לשחרר, בדקתי מה יקרה אם ארפה.
זה היה מפחיד! פחדתי שאם אתן לך ללכת- תעלם מחיי.
למרבה ההפתעה גם אז נשארת!
כיום אני יודעת שאתה חלק בלתי נפרד מעולמי- מי שהיית ומי שאני מדמיינת שאתה.
אתה קשור לבחירות שלי, לדרך שלי ולכל חוויות חיי.
ואני מבינה- שנה אחת אינה דומה לאחרת.

אז הזמן, מה הוא עושה?!
הוא מלמד אותנו להרפות ולגלות שאתה עדיין נשאר.
הוא מלמד אותנו לחוות קשת רחבה של רגשות- אלו לצד אלו.
והכאב? הגעגוע?- הם לא דוהים ובוודאי שלא נעלמים-
הם שם ויהיו שם תמיד כחלק מאותה קשת היוצרת את עולמי בלעדיך,
אלא שהעצב- הוא, כבר אינו הרגש הבלעדי.