ירושלים שלי

אם האדם הוא תבנית נוף מולדתו אז גם לירושלים יש מקום בעיצוב דמותי.

שם נולדתי, שם נולדו לי ילדיי.

בירושלים חוויתי את החוויות הראשונות, והזיכרונות מחוברים כפאזל להתבגרותי-

מסיבת חנוכה בגן עם הכתר על הראש והבגדים הלבנים, היום הראשון בכתה א', שיעורי הבלט עם הנעליים הוורודות, ההופעה הראשונה באולם ימקא. ההתרגשות.

החברות מהכיתה- המריבות, החרם בכתה ו', שברון הלב והסלואו הראשון לצלילי ה- Bee-Gees.

המצעד של יום העצמאות עם שכבות הבגדים הרבות שאף פעם לא מספיקות כדי להתגבר על  הקור שחודר לעצמות. גן החיות התנ"כי ליד המפעל של תנובה, סיור במאה שערים הגלותית, עם בגדים צנועים, שלא מונעים את ההערות... השכמה לסליחות בשכונת ימין משה והלחמניות הטריות לפנות בוקר.

שכונת נחלאות ובית כנסת עאדס עם הפיוטים שנכנסים ישר ללב- ממש מול המרפסת של סבתא שלי, ההליכה ברגל לשוק מחנה-יהודה והשוקולד עם הקוביות הגדולות מחנות הממתקים של "מוסרי".

וכמובן החוויות מהערוץ הראשון- "רוממה- ירושלים"...

שבת בבוקר בעיר העתיקה, טיול על החומות- שמשקיף על כובד ההיסטוריה, הכנאפה המתוקה, ההתמקחויות והשפות המתערבבות, כילדה-עם המשפחה, ואח"כ כחיילת עם החברים "שיצאו שבת".

הסחלב בשער שכם בערב חורף קר, והאבטיחים בקיץ, ממש באותו מקום, אחרי טיול בוואדי קלט, כשעוד חשבנו שהעולם שייך (רק) לצעירים... רחוב בן-יהודה שהפך להיות מדרחוב והמילקשייק בקפה עטרה. 

התעוררות בבוקר מושלג אל עיר לבנה, ההתרגשות מהטוהר והשקט והשמחה שהיום לא הולכים לביה"ס... 

עמק המצלבה, הפעולות בצופים, המריבות עם הבנים, האהבה הראשונה, הטיול יד ביד. 
גיטרה, פסנתר, ג'אז בשישי בפרגוד, סיימון וגרפנקל, תקליט של אריק איינשטיין.
רישיון, צו ראשון... וכל אחד הולך לדרכו.

בירושלים קיבלתי את הצעת הנישואין, שם התחתנתי, שם הקמנו בית.

ירושלים קשורה לחוויות ילדותי, להתבגרות, לשמחות.

ירושלים קשורה לאובדן. 

והיא נושאת איתה כבדות היסטורית, מחלוקות וקור.

גם עבורי גורלה של ירושלים להיות חצויה.

חוויות מהכלא

הוזמנתי לכלא רמלה להעביר את ההרצאה "מבנה חסר". 
הסכמתי.
ואז התחלתי לשאול את עצמי שאלות.
חשבתי על התכנים שעליהם אדבר, חשבתי על המסר שאני מבקשת להעביר, חשבתי על זה שהמילה "בחירה" מקבלת במקום כזה משמעויות נוספות.
ולא יכולתי להתנתק מהידיעה שיש סיבה שאותה קבוצת אנשים נמצאת מאחורי סורגים.
לא יכולתי להתנתק מהמחשבה שהם אלו שבגללם אנחנו נועלים את הדלתות.
הם אלו שבגללם אנחנו מתקינים אזעקות.
הבחירות שלהם- הן פעמים רבות הסיבות לעגמת הנפש של אנשים אחרים.
ובכל זאת אמרתי כן.
ראיתי את זה כאתגר- לראות אותם קודם כל כבני אדם, ולקוות שלפעמים סיפור יכול להזיז משהו, יכול לגעת גם באדם שהקשיח את לבו בגלל תלאות הדרך.
באתי עם תקווה להצליח להשפיע אפילו ממש קצת, אפילו אם זה רק על אדם אחד.
ונתתי ללב שלי להוביל.

החניתי את האוטו מול גדרות התיל וניסיתי לדמיין מה קורה שם בפנים.
נכנסתי דרך דלתות הפלדה המסורגות, רק כשאחת ננעלת- הבאה אחריה נפתחת. בטון. פלדה. סורגים והשבילים שביניהם. כאילו עברתי ליקום אחר. יקום בו הכול נראה יותר אפל. 
דלת כבדה הובילה לאזור המגורים- דרך החצר אל המועדון. 
אנשים חייכנים, אפילו מנומסים, מזכירים לי שאחרי הכול הם בני אדם. בני אדם שעשו בחירות שגויות ושמשלמים על כך מחיר ואני מתפללת שיוכלו לעשות שינוי ולחזור לחברה כאנשים טובים יותר.

נכנסתי למועדון. ישבו מולי כ 20 גברים קשוחים שכנראה אין להם משהו טוב יותר לעשות הערב... והקשיבו לסיפורי האישי. 
סיפור על אובדן. סיפור על כאב. אך בעיקר סיפור על בחירה.
והם ישבו ולא זעו. ישבו והקשיבו וחיפשו את נקודות ההשקה.
לאט לאט התקלפו הקליפות, יכולתי לראות עיניים בורקות, ולזהות לבבות נפתחים.
הם שאלו שאלות מעוררות מחשבה, ורצו לשתף בסיפור שלהם. לרגעים- ממש נהניתי.
יצאנו ביחד אל החצר- הם המשיכו אל החדרים הנעולים ואני- אל שגרת יומי.
עם ההבנה החדה שאין מחיר לחופש!

מה הזמן מסמן לי

דברים שכתבתי באזכרה של משה, אחי. מאי 2014

עברו 23 שנים.

שנה אחת אינה דומה לאחרת.

מנסה להבין מה עושה הזמן, ובוחנת את המשפטים "הזמן עושה את שלו" לצד "הזמן לא עושה דבר".

הגעגוע הולך ומתעצם, תחושת ההחמצה גדלה עם כל חוויה שחוויתי והעצב על החסר- נשאר כשהיה. ובכל זאת- חיי מלאים ואני חווה שמחה גדולה ורגעים רבים של אושר וסיפוק.

אז האם הזמן עושה את שלו?

אני חוזרת להתחלה, להלם הגדול ולערפל שאיים להטביע.

לכאב שפילח את הלב ולתחושת האובדן והחלל הגדול שהותרת.

נאחזתי בעצב וסירבתי להתנחם. לא מצאתי בתוכי מקום לשום תחושה נוספת מלבדו- לעצב הייתה בלעדיות.

שאלות קיומיות והתעסקות בחיים ובמוות, כעס, וחוסר קבלה- הם היו המרכזיים בחיי.

סירבתי להרפות, נאחזתי בכל כוחי בכאב ובצער כאילו הם אלו שישאירו אותך איתנו, כאילו הם החוליה המקשרת בינינו, כאילו שבלעדיהם- אאבד אותך לנצח.

ואמרתי לעצמי- הזמן לא עושה דבר.

כדרכו של עולם- השנים הביאו איתן אירועים חדשים- הילדים שנולדו ומילאו את ליבי באהבה, הצמיחה שלהם, ההתפתחות שלי, התרגשויות חדשות, ובחירות משמעותיות שדרכן עיצבתי את הדרך.

תחושות נוספות, כמעט זרות, התגנבו אל לבי ועם הזמן מצאתי את האומץ לתת להם מקום ושם.

וכך- שמחה התערבבה עם עצב, התרגשות עם געגוע, אושר עם החמצה- ותחושה אחת לא גרעה מהאחרת.

לאט לאט, העזתי לשחרר, בדקתי מה יקרה אם ארפה.

זה היה מפחיד! פחדתי שאם אתן לך ללכת- תעלם מחיי.

למרבה ההפתעה גם אז נשארת!

כיום אני יודעת שאתה חלק בלתי נפרד מעולמי- מי שהיית ומי שאני מדמיינת שאתה.

אתה קשור לבחירות שלי, לדרך שלי ולכל חוויות חיי.

ואני מבינה- שנה אחת אינה דומה לאחרת.

אז הזמן, מה הוא עושה?!

הוא מלמד אותנו להרפות ולגלות שאתה עדיין נשאר.

הוא מלמד אותנו לחוות קשת רחבה של רגשות- אלו לצד אלו.

והכאב? הגעגוע?- הם לא דוהים ובוודאי שלא נעלמים-

הם שם ויהיו שם תמיד כחלק מאותה קשת היוצרת את עולמי בלעדיך,

אלא שהעצב- הוא, כבר אינו הרגש הבלעדי.

התנתקתי מהמכשירים ונשארתי בחיים!!

כבר חודשיים אני דוחה את הקץ ומוצאת דרכים עקיפות לטפל בבעיה (או יותר נכון- לא לטפל בה).
בתחילת השבוע החלטתי שהגיע הזמן.
הפעלתי waze, הדלקתי רדיו ועשיתי דרכי לרחובות, אשר נמנית עם הישובים הפחות מוכרים לי- אבל כשיש waze זה לא ממש משנה...
כשהתקרבתי ליעד- הדופק התחיל לעלות, החשש התגנב ללבי והבנתי שהרגע קרוב.
החניתי את האוטו, נכנסתי לאולם הגדול, לקחתי מספר והמתנתי לתורי.
"מספר 605 לעמדה 12"- זאת אני!
התחלתי להיפרד. להודיע לחברים ולמשפחה שלא יוכלו לשמוע ממני בקרוב ובפנים חיוורות התנתקתי מהמכשיר, וביחד איתו- מכל הזיכרונות שצברתי בעמל רב.
יצאתי אל העולם ללא מכשיר חכם, מבולבלת ומרגישה שנפער עולם שלם ביני לבין סביבתי הקרובה.
חזרתי לאוטו. 
באותו רגע קלטתי שאין לי על מי לסמוך- כי בטלפון החלופי אין מי שיראה לי את הדרך חזרה!
לשמחתי, למרות היותי אישה, ניחנתי בחוש כיוון מפותח ובהתמצאות במרחב...  וכך, חוץ מככר אחת מיותרת, מצאתי את דרכי חזרה והייתי גאה על שניצחתי את המערכת!!

במשך 4 ימים התנהלתי עם טלפון קטן, שמשום מה, אינו מגיב למגע... הקשתי 3 פעמים לאות ג ולאט לאט החזרתי לעצמי את המיומנויות הישנות ואת זריזות הידיים. 
בימים האלה קראתי יותר ספרים, הפעלתי יותר חושים כדי להגיע ממקום למקום והייתה לי תחושה שהמידע שזורם אלי מגיע בקצב הרבה יותר שפוי! לרגע יכולתי לדמיין שאני בחופשה...

נכנסתי לאוטו, הדלקתי רדיו וחזרתי למרכז השירות בכוחות עצמי.
אספתי מכשיר ריק, מוכר אך שונה- נטול תכנים ואותם דברים שהופכים  אותו לאישי.
לאט לאט, הזיכרונות מתחילים לחזור,האפליקציות המוכרות ואיתם- הקצב והמידע....

האמת, התנתקתי מהמכשיר וזה לא היה כ"כ נורא, 
אבל נראה לי שזה רק בגלל שידעתי שזה זמני :)

לאות "ג" לחץ 3 פעמים...

חשופה בעיר זרה או: למה הרופא ליווה אותי עד האוטו...

נכנסתי לאינטרנט כדי לקבוע תור לאורטופד. השמחה הייתה גדולה כי התאריך הראשון שהיה פנוי היה עוד בשנה הקרובה... קבעתי, העתקתי את הכתובת וסימנתי V על המשימה.

הגיע היום. נכנסתי למכונית, הפעלתי waze והתחלתי לנסוע לכיוון בית שמש.

לכאורה עיר באמצע הדרך בין מודיעין לירושלים.

אז זהו, שלא בדיוק... מסתבר שזו "קפיצה קטנה לחו"ל" או אולי מסע במנהרת הזמן.

כבר בפאתי העיר התחלתי להבין שלא הגעתי מוכנה.

עם הכניסה למעמקיה השתנה הנוף האנושי ואז קלטתי את גודל הטעות. יצאתי מהבית עם חולצה שחושפת את זרועותיי!!

התחלתי לגשש בתיק כי הרי בגלל המזגנים שקבועים על טמפרטורות לא הגיוניות, תמיד יש לי משהו ארוך (אבל זה כבר סיפור אחר...) לחרדתי גיליתי שכשהחלפתי תיק השארתי את העליונית על השולחן. 

ניסיתי לשחזר אם יש לי בבגז' את השקית עם הבגדים שרציתי למסור. לא. על המשימה הזאת עוד לא סימנתי V! בראש רצו לי תמונות מהעיתונים ומהטלוויזיה על אותן נשים שנרגמו באבנים והבנתי שיש סיכוי שאהיה הבאה בתור. 

"הגעת ליעד"- הקריינית הכריזה בשמחה. אני הייתי קצת פחות מאושרת. חיפשתי חנייה הכי קרובה שאפשר כדי שאוכל לחמוק מהרכב ישר לבטן הבניין. על הדלת קבוע שלט באותיות קידוש לבנה: "הכניסה למרפאה בלבוש צנוע בלבד". למרות הזרועות החשופות אזרתי אומץ וניסיתי לפתוח את הדלת- נעול. בעודי אובדת עצות קוראת לי אישה נחמדה מתוך רכבה ומכוונת אותי למבנה הנכון. הודיתי לה בהתרגשות יתר, כאילו הייתי על כוכב אחר וסוף סוף מצאתי דמות הדוברת את שפתי. לפני שנפרדנו היא הזהירה אותי- "אנשים כאן לא כ"כ נעימים". 

אספתי את שארית הביטחון העצמי, תיקנתי חנייה ונכנסתי לבניין הנכון.

הרגשתי חשופה בעיר זרה, מבטים שופטים ודוקרים וזיעה קרה מחלחלת.

בקופ"ח גיליתי שיש תור לגברים ויש לנשים- בשניהם לא נראיתי ממש רצויה. אבל עברתי גם את זה והמתנתי לתורי בעמדת ההמתנה לנשים.

רגע חושבים!

ברור שהייתי צריכה לבוא עם בגד ארוך כשאני מגיעה לאזור חרדי, וברור שחשוב יותר להיות חכם ולא צודק.

אבל האם זו סיבה להתהלך מפוחדת כשלא?!

האם חולצה קצרה מראה חוסר כבוד וחוסר התחשבות או שאולי דווקא הכפייה והפחד שציבור שלם הצליח לזרוע- הוא הבעייה?!

סוף דבר: אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שהגיע תורי. נכנסתי לחדר והרגשתי כמו פליטה שהגיעה לשגרירות ארצה!! את הרופא אני מכירה אז יכולתי לשתף אותו בתחושה. אבל ידעתי שהמשימה עוד לא הושלמה ועוד מחכה לי הדרך חזרה עד הרכב.

הדוקטור הרגיע אותי והודיע לי שילווה אותי עד שאגיע למקום מבטחים.... 

ואני עדיין לא החלטתי אם זה משמח או עצוב!

מסקנה ראשונה: המציאות עולה על הדמיון!

בספטמבר 2000, במקום להגיע לחדר המורים כפי שעשיתי במשך שנים, התייצבתי ברשויות המס ופתחתי עסק עצמאי.

מסקנה ראשונה: המציאות עולה על כל דמיון!

אם היו שואלים אותי איך ייראה המקום של יפעת  13 שנים אחרי אותה החלטה, סביר להניח שהייתי מציירת תמונה אחרת...

זו הייתה אחת ההחלטות המשמעותיות בחיי. בהתחלה היו לה התנגדויות וקולות רבים ששיקפו בעיקר פחד וספקות, האמירה הכללית היתה שלא הגיוני לעזוב מקום עבודה בטוח ונח ובטח לא בתקופה הזאת: מעבר דירה, מעבר עיר, משכנתה חונקת, 3 ילדים קטנים וחוסר ידע עסקי- זה ממש לא הזמן המתאים לשינוי. 

מסקנה שנייה: אין דבר כזה "זמן מתאים"...

אבל לי היו תכניות!  

ידעתי במה אני טובה והייתי מוכנה ללמוד ולעבוד קשה כדי לרכוש עוד כלים ולהשתפר. הצבתי לעצמי מטרות וקפצתי למים. 
מסקנה שלישית: רק כשנמצאים במים אפשר לשפר סגנון!

בשנים האלו חוויתי עליות וירידות, גיליתי שיש קשר ישיר בין ההתפתחות האישית להתפתחות העסקית, אני לומדת כל הזמן, חווה הצלחה לצד תסכול. היו תקופות של יצירה בלתי פוסקת ותקופות אחרות של חוסר שקט ללא השראה ובלי חשק ליצור- זה מפחיד!! כל בעל עסק עצמאי מכיר את התחושה הזאת.
אבל כשאני מסתכלת לאחור אני רואה שהמגמה היא תמיד של צמיחה והתפתחות.

מסקנה רביעית: הדברים מתנהלים בגלים וצריך אויר וסבלנות, בעיקר כשנמצאים מתחת למים...

והמסקנה, אולי החשובה ביותר:

לאורך הדרך גיליתי שאחד הדברים החשובים ביותר הוא להקיף את עצמך באנשים חיוביים, אנשים שיודעים להושיט יד, להיות שם כשקשה ואגב, גם כשטוב. שיודעים לומר מילה טובה ולפרגן וגם להצביע על טעויות מתוך כוונה לעזור . תתפלאו- אבל יש כל כך הרבה כאלה! אני ממליצה לכל אחד למצוא ולאמץ :)

תודה.

למשפחה, לחברות, לחברים, למעגלים העסקיים, ללקוחות, ללקוחות שהפכו להיות חברות וחברים... לספקים ולכל מי שמשתף פעולה.

יש לכם חלק גדול בהתפתחות, בצמיחה וביצירה, ובסיבות להמשיך לחגוג ימי הולדת למקום של יפעת!!

סרטון לכבוד חגיגות העשור למקום של יפעת

וכולם כאחד שאגו: "אני נשבע"!!

ההתרגשות עולה על גדותיה, הלב מתרחב והעיניים מוצפות.

הערכים עליהם גדלתי, התרבות, השירים והזיכרונות, כל אלה מתנקזים לרגע מזוקק אחד, רגע שהלב כמעט ולא יכול להכיל.

אתמול היה רגע כזה.

הגענו ללטרון, עם עוד מאות משפחות שכנראה הרגישו בדיוק כמונו.

הוא בא אלינו עם תיק עמוס על הגב, לבוש מדים, מלא חוויות של התחלה חדשה- חברים חדשים, סדר יום חדש, אחריות, עמידה בזמנים וברק בעיניים.

אני מסתכלת עליו, מתקשה להאמין שרק לפני זמן קצר עוד היה תלמיד.

יש לנו שעה להשלמת סיפורים, אוכל של בית ופורקן לגעגוע. 

ואז זה קורה. הם עוזבים אותנו, מסתדרים בשלשות ומחכים. 
לקריאת "שמאל ימין שמאל", בקצב התופים ומחיאות הכפיים של הקהל- הם צועדים אל רחבת הטקס. מאות חיילים חדשים שבחרו לתרום למדינה בה הם גדלים.

הדגל מונף לראש התורן לקול תרועת החצוצרה, הראשים מורכנים בקריאת יזכור, המפקדים מברכים ואז קריאת השבועה המצמררת- המפקד קורא וכולם כאחד שואגים "אני נשבע".

העיניים מתמלאות בדמעות, הלב מתפלל שיסיימו בדיוק באותו מספר שהתחילו ושאף אחד, אף אחד!!- לא יחסר.
ובתוך אלה אני יודעת, שכל הקהל- מבוגרים וצעירים, מתרגשים בדיוק כמוני, מאותם הדברים. הלמות התופים, תרועת החצוצרה, הדגל המונף, השירים, התקווה... פורטים לכולנו על אותם הנימים.
גדלנו באותה מציאות, ינקנו את אותה התרבות. 

בסוף הערב שני החיילים שלנו חזרו הביתה, והבית התמלא לקראת החג והשנה המתחדשת.

הלוואי שתהיה זו שנה בה יתגשמו כל משאלות הלב לטובה ושכל החיילים ישובו הביתה בשלום ולשלום!!