וכולם כאחד שאגו: "אני נשבע"!!

ההתרגשות עולה על גדותיה, הלב מתרחב והעיניים מוצפות.

הערכים עליהם גדלתי, התרבות, השירים והזיכרונות, כל אלה מתנקזים לרגע מזוקק אחד, רגע שהלב כמעט ולא יכול להכיל.

אתמול היה רגע כזה.

הגענו ללטרון, עם עוד מאות משפחות שכנראה הרגישו בדיוק כמונו.

הוא בא אלינו עם תיק עמוס על הגב, לבוש מדים, מלא חוויות של התחלה חדשה- חברים חדשים, סדר יום חדש, אחריות, עמידה בזמנים וברק בעיניים.

אני מסתכלת עליו, מתקשה להאמין שרק לפני זמן קצר עוד היה תלמיד.

יש לנו שעה להשלמת סיפורים, אוכל של בית ופורקן לגעגוע. 

ואז זה קורה. הם עוזבים אותנו, מסתדרים בשלשות ומחכים. 
לקריאת "שמאל ימין שמאל", בקצב התופים ומחיאות הכפיים של הקהל- הם צועדים אל רחבת הטקס. מאות חיילים חדשים שבחרו לתרום למדינה בה הם גדלים.

הדגל מונף לראש התורן לקול תרועת החצוצרה, הראשים מורכנים בקריאת יזכור, המפקדים מברכים ואז קריאת השבועה המצמררת- המפקד קורא וכולם כאחד שואגים "אני נשבע".

העיניים מתמלאות בדמעות, הלב מתפלל שיסיימו בדיוק באותו מספר שהתחילו ושאף אחד, אף אחד!!- לא יחסר.
ובתוך אלה אני יודעת, שכל הקהל- מבוגרים וצעירים, מתרגשים בדיוק כמוני, מאותם הדברים. הלמות התופים, תרועת החצוצרה, הדגל המונף, השירים, התקווה... פורטים לכולנו על אותם הנימים.
גדלנו באותה מציאות, ינקנו את אותה התרבות. 

בסוף הערב שני החיילים שלנו חזרו הביתה, והבית התמלא לקראת החג והשנה המתחדשת.

הלוואי שתהיה זו שנה בה יתגשמו כל משאלות הלב לטובה ושכל החיילים ישובו הביתה בשלום ולשלום!!