של מי המילה הזאת?

את הפוסט הזה אני מקדישה לחמי, יצחק ציטיאט, שנפטר לפי 15 שנה והשאיר לנו עצות זהב שמלוות אותנו לכל אורך הדרך.

המשפט "נאה דורש- נאה מקיים" הגדיר אותו. הוא לא הִרבה לדבר והמליץ לנו לזכור שאחרי שאנחנו מדברים- המילים כבר לא שלנו ויותר מזה- אי אפשר לקחת אותן בחזרה. ולכן- לפני שמדברים כדאי רגע לחשוב אם אנחנו רוצים שהמילים שלנו יעשו את דרכם לכל אוזן ואוזן, או שהשתיקה עדיפה.

בהקשר הזה אני מצרפת את הסיפור על שלוש המסננות של סוקראטס:

ביוון העתיקה יצא שמו של סוקרטס כאיש בעל ידע רב.
באחד הימים פגש אותו מכר בכיכר השוק ואמר לו:
"סוקרטס, אתה יודע מה שמעתי על חברך הטוב?"
"רק רגע," ענה לו סוקרטס. "לפני שתספר לי משהו אערוך בדיקה קטנה, בדיקת 3 המסננות" 
המסנן הראשון הוא ´אמת´:האם וידאת שהדבר שאתה רוצה לספר לי הוא אמת לאמיתה?"
"לא," ענה לו האיש, "למעשה שמעתי את זה רק הרגע ו..."
"בסדר," אמר סוקרטס. "אם כך אינך יודע באמת האם הדבר נכון או לא.
אם כך, נבדוק את המסנן השני, מסנן ה´טוב´. האם טוב הדבר שברצונך לספר על ידידי?"
לא, להיפך..."
"אם-כך המשיך סוקרטס, "ברצונך לספר לי משהו רע עליו, אבל אינך בטוח שהדבר נכון.
עדיין תוכל לעבור את הבדיקה, מכיוון שנותר מסנן אחרון, מסנן ´שימושיות´: האם הדבר שברצונך לספר לי על ידידי הוא שימושי עבורי?" 
"לא, לא ממש."
"ובכן," סיכם סוקרטס, "אם מה שברצונך לספר לי אינו אמיתי ולא טוב ואפילו לא שימושי, למה לספר אותו בכלל?"

תראו מי שמדבר

השבוע הייתי בהרצאה ואחד הנושאים היה הקשבה. המרצה השתמש בדימוי מקסים:

תהיו מראה ולא חלון!

מראה משקפת את המציאות, היא מראה את התמונה האמיתית ואילו חלון גורם לדברים לברוח החוצה.
אהבתי את הדימוי ואני לוקחת אותו לכיוון נוסף:
 זה ההבדל בין משוב לביקורת.
כשאנחנו נותנים משוב- אנחנו משקפים את המציאות, דבר שיכול לעזור לאחר לעשות שינוי, ללמוד ולהשתפר.
הביקורת לעומת זאת נותנת פרשנות, ולרוב היא סוגרת והורגת חשיבה יצירתית ואומץ לנסות.
המשוב הוא ניטרלי, הביקורת- שיפוטית.
המשוב מתמקד בכוחות הדרושים לחיזוק, הביקורת מתמקדת בשגיאות, בחסר, במה שאין.
ויותר מזה- בביקורת אנחנו מכניסים את כל מה שקשור לעולם שלנו (הפוסל- במומו הוא פוסל) ובעצם רוצים שהאחר יחשוב כמונו, מתוך מחשבה שאני יודע יותר טוב.

אם אני חושבת על התגובה הפיזית בשני המקרים- ביקורת גורמת להתכווץ, להתגונן, להרגיש "לא בסדר".
אני משתדלת לזכור שהדברים שנאמרים הם "לא שלי" אבל לא תמיד זה קל.

לעומת זאת כשאני מקבלת שיקוף עובדתי, ללא פרשנות וכשאני נמצאת באווירה תומכת ובמים מתוקים- שם אני יכולה ללמוד, להשתפר ולהיות טובה יותר.
אז איך נותנים משוב?
שיטת הסנדוויץ': מתחילים במשהו טוב, ממשיכים בשיקוף ענייני של נקודה שניתן ללמוד ממנה ומסיימים בדבר טוב כללי. זה פותח לבבות וכמו שכבר כתבתי בעבר- עם דבש אפשר למשוך יותר זבובים מאשר עם חומץ...

ובכלל כגישה- ממליצה לחפש את הטוב ולפרגן על זה. 
רק מילה טובה או שתיים
לא יותר מזה
מיד עושה לי טוב...

לזרוק או לתקן

כשהייתי ילדה למדתי לתפור.

לימדו אותנו מה זה תך מחלֵב (זה כמו טיוטה, רק בתפירה, עושים תפר זמני לפני שעוברים עם התפר הקבוע). לימדו אותנו לסמן, לגזור, לדייק ואם לא מצליחים- לפרום ולהתחיל מחדש. לימדו אותנו שיש תהליך ושלא תמיד מצליחים בפעם הראשונה.

זה כ"כ סמלי שהוציאו את שיעורי התפירה ממערכת הלימוד, וכך גם את הנגרות, את שיעורי המלאכה ואת כל מה שדורש להיות סבלניים ולחכות עד השלב הבא.

היום הדבק המהיר מחליף את דבק המגע (לחכות 20 דקות? ואז עוד יממה?), וכשיש חור בגרב- זורקים וקונים חדש. מילא גרב- אבל כך עושים גם עם המיקרו, עם המגהץ עם מייבש הכביסה...היום כמעט ולא מתקנים.

ומילא עם מייבש הכביסה- אבל מה קורה עם מערכות יחסים? מה קורה בזוגיות?

תיקון ואיחוי טלאים הוא סוג של אמנות, ויש להם יופי משלהם. זה דורש הקשבה, הסתכלות מעוד זוויות , סובלנות וסבלנות לעבור תהליך. שם נמצאת הלמידה וההתחזקות ואלה הם החיים האמיתיים.

מזל שלמדתי תך מחלֵב...

מה הקשר בין תכשיטים לשינויים?

בתור צורפת, אני זוכה לראות הרבה תכשיטים עם סיפורים מרגשים שעברו גלגולים שונים ומשונים. יש תכשיטים עם סיפורים מצמררים יותר או פחות אבל לכולם יש סיפור ומאחורי כל סיפור כזה יש אדם.
כשאני ניגשת לתכשיט במטרה לשנות אותו אני מסתכלת עליו קצת אחרת- אני רואה מה יש בו, איך אפשר לנצל את הקיים ולאן אפשר לקחת אותו עם השינוי. 
אז אלה השלבים:
קודם כל צריך להבין מה אוהבים ומה רוצים לקבל,
אח"כ מגיע השלב שבו צריך לשבור את הפרדיגמות ולטלטל את המובן מאליו.
חייבים לראות את הפוטנציאל הקיים ולהוציא ממנו את הטוב ביותר בהתאם למטרה.
וכשיש תמונה ברורה בדמיון אפשר להתחיל להגשים אותה בחומר.

עכשיו, תקראו שוב את השלבים כשאתם חושבים על שינויים...

בדרך הזאת כל דבר אני עושה פעמיים- פעם אחת בדמיון ופעם שנייה במציאות.
והכי חשוב בעיני- לזכור להתחיל עם החלומות ולא עם המגבלות!

לקינוח- סיפור על שינוי של תכשיט:

הגיעה אלי מישהי עם אוסף של תכשיטים ישנים- טבעת הנישואין של אבא שלה, טבעת נישואין ישנה שלה ועגיל בודד עם יהלום. אחרי שהתאמתי את המידה, חציתי את הטבעת של האבא וחיברתי בין החצאים באמצעות העגיל. טבעת הנישואין שלה עוברת באמצע וכך הכל מתחבר- גם בחומר וגם בסמליות- תחושה של משהו עטוף ומוגן.
לסיפורים נוספים על שדרוג תכשיטים

לידה שנייה

כשהלכתי ללדת את הבן השני הייתה לי התרגשות של מי שכבר הייתה שם ובכל זאת לא יודעת איך זה יהיה.
התרגשות לקראת דבר חדש שהבשיל בתוכי והמון שאלות על איך מסתדרים עם שניים. 
איך מחלקים את הזמן? איך אני אחלק את עצמי? אני אוהב אותם באותה מידה? ואיך תהייה הדינמיקה בניהם? הם יסתדרו? יהיו חברים טובים? ...
התשובות לא אחרו להגיע.
הלידה השנייה לימדה אותי שיש מקום לכולם! הלב שלנו בנוי כדי להתרחב ולהכיל את כל מה שמבשיל בתוכינו.
לא יכולתי לדעת את זה לפני כן. 

היום אני עומדת שוב לקראת לידה שנייה. 
כן, גם בעסקים יש לידות וגם הן מלוות בשאלות, חששות ותהיות, לצד ביטחון והרגשה טובה שהכול יהיה בסדר.
למקום של יפעת יש את זכות הבכורה, דרכו למדתי ואני ממשיכה ללמוד, בזכותו עיצבתי את דרכי העסקית, למדתי על בידול, על מיתוג על שיווק ועל שירות, למדתי על התמקדות, על תהליכים ועל סבלנות. את הלמידה שלי אני משתדלת להעביר הלאה.
ועכשיו, אתר חדש עולה לאוויר. האתר של שבילים.
כמו הריון ארוך- מלווה בהתרגשות ובהצלחות, ולעתים בכאבי בטן ובמפחי נפש. כאבי גדילה שמלמדים אותי במה להתמקד ועל מה לוותר, במה אני טובה ובמה צריכה להשתפר.
אני יודעת ששני המיזמים שלי יחיו זה לצד זה כמו חברים טובים שמשלימים אחד את השני ויגרמו לי נחת ושמחה, גם אם לפעמים אני לא ישנה בגללם בלילות ...

הוא חזר הביתה

אני רואה אותו מגיע עם החולצה הלבנה והג'ינס.
הלב שלי מחסיר פעימה- אני רוצה לחבק אותו אבל יודעת שהוא לא ממש משתף פעולה עם הבעת רגשות מהסוג הזה. אני מתלבטת לרגע ומחליטה שלא אכפת לי. הגעגוע חזק מההיגיון!
איפה הוא היה כל הזמן הזה? פעם אני חושבת שהוא חזר אחרי טיול ארוך בחו"ל, פעם אני בטוחה שהוא חזר מהשבי, ובפעם אחרת נדמה לי שהוא היה באיזה תפקיד סודי שאף אחד לא ידע מתי ישוב ממנו.
האמת? ממש לא משנה- העיקר שהוא כאן מולי- בדיוק כמו שאני זוכרת אותו- עם החיוך, ההומור והבדיחות המשותפות רק לנו. אני רצה אליו, מחבקת ולא מסכימה להרפות.
למעלה מ 21 שנה החלום הזה חוזר על עצמו. כל פעם בווריאציה אחרת. מאז שהוא יצא לטיסה האחרונה והתנפץ יחד עם החלומות. אחי. גדול ממני ב-4 שנים שנשאר אי שם כשהוא בן- 29 עם טריקו לבנה וג'ינס.

חטופים.
פרק אחרון.
היא מסתכלת מהחלון ורואה אותו. הוא נזכר ברגע שיצא מהבית והיא הייתה רק נערה. אחותו הקטנה.
המבטים נפגשים. מנסים לגשר על השנים שעברו.
והפגישה.
אוי, כמה קינאתי ברגע האחד הזה של החיבוק המתמשך והבור הזה שמפנה את מקום הגעגוע לאושר גדול של קשר שחזר.