התנתקתי מהמכשירים ונשארתי בחיים!!

כבר חודשיים אני דוחה את הקץ ומוצאת דרכים עקיפות לטפל בבעיה (או יותר נכון- לא לטפל בה).
בתחילת השבוע החלטתי שהגיע הזמן.
הפעלתי waze, הדלקתי רדיו ועשיתי דרכי לרחובות, אשר נמנית עם הישובים הפחות מוכרים לי- אבל כשיש waze זה לא ממש משנה...
כשהתקרבתי ליעד- הדופק התחיל לעלות, החשש התגנב ללבי והבנתי שהרגע קרוב.
החניתי את האוטו, נכנסתי לאולם הגדול, לקחתי מספר והמתנתי לתורי.
"מספר 605 לעמדה 12"- זאת אני!
התחלתי להיפרד. להודיע לחברים ולמשפחה שלא יוכלו לשמוע ממני בקרוב ובפנים חיוורות התנתקתי מהמכשיר, וביחד איתו- מכל הזיכרונות שצברתי בעמל רב.
יצאתי אל העולם ללא מכשיר חכם, מבולבלת ומרגישה שנפער עולם שלם ביני לבין סביבתי הקרובה.
חזרתי לאוטו. 
באותו רגע קלטתי שאין לי על מי לסמוך- כי בטלפון החלופי אין מי שיראה לי את הדרך חזרה!
לשמחתי, למרות היותי אישה, ניחנתי בחוש כיוון מפותח ובהתמצאות במרחב...  וכך, חוץ מככר אחת מיותרת, מצאתי את דרכי חזרה והייתי גאה על שניצחתי את המערכת!!

במשך 4 ימים התנהלתי עם טלפון קטן, שמשום מה, אינו מגיב למגע... הקשתי 3 פעמים לאות ג ולאט לאט החזרתי לעצמי את המיומנויות הישנות ואת זריזות הידיים. 
בימים האלה קראתי יותר ספרים, הפעלתי יותר חושים כדי להגיע ממקום למקום והייתה לי תחושה שהמידע שזורם אלי מגיע בקצב הרבה יותר שפוי! לרגע יכולתי לדמיין שאני בחופשה...

נכנסתי לאוטו, הדלקתי רדיו וחזרתי למרכז השירות בכוחות עצמי.
אספתי מכשיר ריק, מוכר אך שונה- נטול תכנים ואותם דברים שהופכים  אותו לאישי.
לאט לאט, הזיכרונות מתחילים לחזור,האפליקציות המוכרות ואיתם- הקצב והמידע....

האמת, התנתקתי מהמכשיר וזה לא היה כ"כ נורא, 
אבל נראה לי שזה רק בגלל שידעתי שזה זמני :)

לאות "ג" לחץ 3 פעמים...

חשופה בעיר זרה או: למה הרופא ליווה אותי עד האוטו...

נכנסתי לאינטרנט כדי לקבוע תור לאורטופד. השמחה הייתה גדולה כי התאריך הראשון שהיה פנוי היה עוד בשנה הקרובה... קבעתי, העתקתי את הכתובת וסימנתי V על המשימה.

הגיע היום. נכנסתי למכונית, הפעלתי waze והתחלתי לנסוע לכיוון בית שמש.

לכאורה עיר באמצע הדרך בין מודיעין לירושלים.

אז זהו, שלא בדיוק... מסתבר שזו "קפיצה קטנה לחו"ל" או אולי מסע במנהרת הזמן.

כבר בפאתי העיר התחלתי להבין שלא הגעתי מוכנה.

עם הכניסה למעמקיה השתנה הנוף האנושי ואז קלטתי את גודל הטעות. יצאתי מהבית עם חולצה שחושפת את זרועותיי!!

התחלתי לגשש בתיק כי הרי בגלל המזגנים שקבועים על טמפרטורות לא הגיוניות, תמיד יש לי משהו ארוך (אבל זה כבר סיפור אחר...) לחרדתי גיליתי שכשהחלפתי תיק השארתי את העליונית על השולחן. 

ניסיתי לשחזר אם יש לי בבגז' את השקית עם הבגדים שרציתי למסור. לא. על המשימה הזאת עוד לא סימנתי V! בראש רצו לי תמונות מהעיתונים ומהטלוויזיה על אותן נשים שנרגמו באבנים והבנתי שיש סיכוי שאהיה הבאה בתור. 

"הגעת ליעד"- הקריינית הכריזה בשמחה. אני הייתי קצת פחות מאושרת. חיפשתי חנייה הכי קרובה שאפשר כדי שאוכל לחמוק מהרכב ישר לבטן הבניין. על הדלת קבוע שלט באותיות קידוש לבנה: "הכניסה למרפאה בלבוש צנוע בלבד". למרות הזרועות החשופות אזרתי אומץ וניסיתי לפתוח את הדלת- נעול. בעודי אובדת עצות קוראת לי אישה נחמדה מתוך רכבה ומכוונת אותי למבנה הנכון. הודיתי לה בהתרגשות יתר, כאילו הייתי על כוכב אחר וסוף סוף מצאתי דמות הדוברת את שפתי. לפני שנפרדנו היא הזהירה אותי- "אנשים כאן לא כ"כ נעימים". 

אספתי את שארית הביטחון העצמי, תיקנתי חנייה ונכנסתי לבניין הנכון.

הרגשתי חשופה בעיר זרה, מבטים שופטים ודוקרים וזיעה קרה מחלחלת.

בקופ"ח גיליתי שיש תור לגברים ויש לנשים- בשניהם לא נראיתי ממש רצויה. אבל עברתי גם את זה והמתנתי לתורי בעמדת ההמתנה לנשים.

רגע חושבים!

ברור שהייתי צריכה לבוא עם בגד ארוך כשאני מגיעה לאזור חרדי, וברור שחשוב יותר להיות חכם ולא צודק.

אבל האם זו סיבה להתהלך מפוחדת כשלא?!

האם חולצה קצרה מראה חוסר כבוד וחוסר התחשבות או שאולי דווקא הכפייה והפחד שציבור שלם הצליח לזרוע- הוא הבעייה?!

סוף דבר: אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שהגיע תורי. נכנסתי לחדר והרגשתי כמו פליטה שהגיעה לשגרירות ארצה!! את הרופא אני מכירה אז יכולתי לשתף אותו בתחושה. אבל ידעתי שהמשימה עוד לא הושלמה ועוד מחכה לי הדרך חזרה עד הרכב.

הדוקטור הרגיע אותי והודיע לי שילווה אותי עד שאגיע למקום מבטחים.... 

ואני עדיין לא החלטתי אם זה משמח או עצוב!

מסקנה ראשונה: המציאות עולה על הדמיון!

בספטמבר 2000, במקום להגיע לחדר המורים כפי שעשיתי במשך שנים, התייצבתי ברשויות המס ופתחתי עסק עצמאי.

מסקנה ראשונה: המציאות עולה על כל דמיון!

אם היו שואלים אותי איך ייראה המקום של יפעת  13 שנים אחרי אותה החלטה, סביר להניח שהייתי מציירת תמונה אחרת...

זו הייתה אחת ההחלטות המשמעותיות בחיי. בהתחלה היו לה התנגדויות וקולות רבים ששיקפו בעיקר פחד וספקות, האמירה הכללית היתה שלא הגיוני לעזוב מקום עבודה בטוח ונח ובטח לא בתקופה הזאת: מעבר דירה, מעבר עיר, משכנתה חונקת, 3 ילדים קטנים וחוסר ידע עסקי- זה ממש לא הזמן המתאים לשינוי. 

מסקנה שנייה: אין דבר כזה "זמן מתאים"...

אבל לי היו תכניות!  

ידעתי במה אני טובה והייתי מוכנה ללמוד ולעבוד קשה כדי לרכוש עוד כלים ולהשתפר. הצבתי לעצמי מטרות וקפצתי למים. 
מסקנה שלישית: רק כשנמצאים במים אפשר לשפר סגנון!

בשנים האלו חוויתי עליות וירידות, גיליתי שיש קשר ישיר בין ההתפתחות האישית להתפתחות העסקית, אני לומדת כל הזמן, חווה הצלחה לצד תסכול. היו תקופות של יצירה בלתי פוסקת ותקופות אחרות של חוסר שקט ללא השראה ובלי חשק ליצור- זה מפחיד!! כל בעל עסק עצמאי מכיר את התחושה הזאת.
אבל כשאני מסתכלת לאחור אני רואה שהמגמה היא תמיד של צמיחה והתפתחות.

מסקנה רביעית: הדברים מתנהלים בגלים וצריך אויר וסבלנות, בעיקר כשנמצאים מתחת למים...

והמסקנה, אולי החשובה ביותר:

לאורך הדרך גיליתי שאחד הדברים החשובים ביותר הוא להקיף את עצמך באנשים חיוביים, אנשים שיודעים להושיט יד, להיות שם כשקשה ואגב, גם כשטוב. שיודעים לומר מילה טובה ולפרגן וגם להצביע על טעויות מתוך כוונה לעזור . תתפלאו- אבל יש כל כך הרבה כאלה! אני ממליצה לכל אחד למצוא ולאמץ :)

תודה.

למשפחה, לחברות, לחברים, למעגלים העסקיים, ללקוחות, ללקוחות שהפכו להיות חברות וחברים... לספקים ולכל מי שמשתף פעולה.

יש לכם חלק גדול בהתפתחות, בצמיחה וביצירה, ובסיבות להמשיך לחגוג ימי הולדת למקום של יפעת!!

סרטון לכבוד חגיגות העשור למקום של יפעת

וכולם כאחד שאגו: "אני נשבע"!!

ההתרגשות עולה על גדותיה, הלב מתרחב והעיניים מוצפות.

הערכים עליהם גדלתי, התרבות, השירים והזיכרונות, כל אלה מתנקזים לרגע מזוקק אחד, רגע שהלב כמעט ולא יכול להכיל.

אתמול היה רגע כזה.

הגענו ללטרון, עם עוד מאות משפחות שכנראה הרגישו בדיוק כמונו.

הוא בא אלינו עם תיק עמוס על הגב, לבוש מדים, מלא חוויות של התחלה חדשה- חברים חדשים, סדר יום חדש, אחריות, עמידה בזמנים וברק בעיניים.

אני מסתכלת עליו, מתקשה להאמין שרק לפני זמן קצר עוד היה תלמיד.

יש לנו שעה להשלמת סיפורים, אוכל של בית ופורקן לגעגוע. 

ואז זה קורה. הם עוזבים אותנו, מסתדרים בשלשות ומחכים. 
לקריאת "שמאל ימין שמאל", בקצב התופים ומחיאות הכפיים של הקהל- הם צועדים אל רחבת הטקס. מאות חיילים חדשים שבחרו לתרום למדינה בה הם גדלים.

הדגל מונף לראש התורן לקול תרועת החצוצרה, הראשים מורכנים בקריאת יזכור, המפקדים מברכים ואז קריאת השבועה המצמררת- המפקד קורא וכולם כאחד שואגים "אני נשבע".

העיניים מתמלאות בדמעות, הלב מתפלל שיסיימו בדיוק באותו מספר שהתחילו ושאף אחד, אף אחד!!- לא יחסר.
ובתוך אלה אני יודעת, שכל הקהל- מבוגרים וצעירים, מתרגשים בדיוק כמוני, מאותם הדברים. הלמות התופים, תרועת החצוצרה, הדגל המונף, השירים, התקווה... פורטים לכולנו על אותם הנימים.
גדלנו באותה מציאות, ינקנו את אותה התרבות. 

בסוף הערב שני החיילים שלנו חזרו הביתה, והבית התמלא לקראת החג והשנה המתחדשת.

הלוואי שתהיה זו שנה בה יתגשמו כל משאלות הלב לטובה ושכל החיילים ישובו הביתה בשלום ולשלום!!

אימא לחייל או אימא'לה חייל!!

בעוד כמה ימים נלווה את הבן השני ללשכת גיוס. 
בפעם הבאה שנראה אותו הוא יהיה לבוש במדים.
יהיה לו מספר אישי, הוא יגיע מסופר כמו כולם, עם מדים כמו כולם, עם נעליים כמו כולם, אפילו הגרביים כמו של כולם! אחד ממאות אלפים במסגרת עם חוקים וכללים מאוד ברורים. יעבור זמן עד שידעו במה הוא מיוחד, עד שידעו מה אומרות העיניים ומה מסתיר החיוך.

שואלים אותי אם אני דואגת... 
בטח שכן. אני אימא שלו. ושל אחיו החייל.
אבל אני חייבת לזכור שגם אני הייתי שם, שגם אני יצאתי לדרך לא ברורה, שגם אני הייתי בהלם עד שהבנתי, ויש דברים שאף פעם לא הצלחתי להבין... ואני חייבת לזכור שבמקום הזה הכרתי אנשים שלא הייתה לי הזדמנות אחרת לפגוש, שעם חלקם אני בקשר עד היום. הכרתי מצבים חדשים ובעיקר למדתי להכיר את עצמי בתוך המצבים האלו.
הפכתי לעצמאית יותר, נתנו לי תפקידים בעלי משמעות ואחריות וידעתי שאני מחויבת לא רק לעצמי אלא גם לאחר. יש בזה סיפוק וערך.
התמודדתי עם בחירות משמעותיות, לפעמים הן היו נכונות ולעיתים לא- ואז נאלצתי להתמודד עם אכזבה.

שואלים אותי אם אני דואגת...
כן, בטח שאני דואגת. שני הבנים שלי בצבא. אבל אני חושבת עליהם ויודעת שזאת תקופה מיוחדת שמלמדת אותם על הגבולות של עצמם, שם הם מעבירים את הפוקוס אל האחר. פתאום הם מגלים שיש כאלה שגדלו אחרת.
לכל אורך הדרך חינכנו אותם לעצמאות, עכשיו זה המבחן שלנו!! זה הזמן להרשות להם להשתחרר.

* ועוד דבר על דאגה- שנות חיי לימדו אותי שמה שלא בשליטתי ממילא אני לא יכולה לשנות.
ולכן, מה שנותר זה להתפלל לשלומם ולהאמין בהם.

כשאני עליתי לאוטובוס לפני כמעט 3 עשורים, חיבקו אותי זוג הורים שסמכו עלי, האמינו בי וידעו שאני אסתדר.
את זה- החלטתי להעביר הלאה!

 
                           לשכת גיוס , ינואר 1985                                                  עם הבנים, שיהיו בריאים....

איזה פחד!!

הדרך צרה ומתפתלת, מספיקה בקושי לרכב אחד, כמה אבנים מנסות לסמל "גדר" ותהום עמוקה פרושה מתחתינו. אני יושבת במכונית, יד ימין אוחזת בידית הדלת, הרגל לוחצת על ברקס דמיוני,  רכב בא ממול ואני כבר רואה אותנו צוללים למעמקי התהום. ואם זה לא מספיק אז אוסיף תפאורה דרמטית לסיפור- השמיים מתקדרים מעלינו, באופק נראים ברקים ואני יודעת שבעוד רגע יתווסף עוד אתגר להתמודדות עם פחד הגבהים. המשכנו את המסלול תחת גשם שוטף, ברד שמכה בחלונות, ברקים ורעמים... כך חוויתי את הגראנד קניון בצרפת.
כל מי שיש לו פחד גבהים מבין בדיוק על מה אני מדברת: פחד לא נשלט, זיעה קרה והרצון העז להיות שוב על אדמת מבטחים.

אם אני כותבת סימן שעברנו את המסלול בשלום, אבל האם יצאתי מחוזקת מההתמודדות עם הפחד?

הרשו לי לקחת אתכם לחוויה אחרת:
מלכת המדבר. הג'יפ מטפס במעלה הר גבוה כשאנחנו כבר יודעות שבראשו מצפה לנו מסלול אומגה. המתח גובר, הלב מזכיר לי שהוא עדיין שם ואני רתומה לחבלים, חמושה בקסדה, מכינה את עצמי לקראת הבאות.
שאלו אותי אם אני רוצה מדריך. לא. בחרתי לעבור את זה לבד. 
זה היה מסלול לא פשוט בכלל- 8 תחנות שמתחילות מעל צמרות העצים, וחותכות את השמיים. תחנה אחרי תחנה- כל פעם יוצאים לדרך מחדש.
כשהגעתי למטה היה לי פיק ברכיים ונפילה של לחץ דם אבל הרגשתי ש"עשיתי את זה"!

אז מה ההבדל? למה מחוויה אחת יצאתי חלשה ומהאחרת מחזקת?
ההבדל נעוץ בעיקר בהחלטה, במוכנות ובבחירה.
כשעליתי לאומגה יכולתי להחליט לא לעשות את זה, אבל בחרתי להתמודד מול הפחד ואפילו לנסות להנות. סיימתי את זה עם תחושת סיפוק שנתנה לי עצמה וכוח, לעומת זאת מסלול הנסיעה בגראנד קניון היה ארוך והחלק הקשה ביותר הגיע לאחר שעות ארוכות של התמודדות. אילו יכולתי- הייתי מפסיקה, הייתי מוותרת ומשנה מסלול. במקרה הזה הפחד שיתק אותי ובסיום המסלול הייתי בעיקר מותשת. חוויתי פחד שנגמר עם תם המסלול. לא התגברתי עליו.

התמודדות עם הפחד קשורה למחשבות ולרגשות- כשהמחשבות לקחו אותי למקומות הגרועים ביותר- נשלטתי ע"י הפחד ובסוף הדרך הרגשתי חלשה ומותשת, לעומת זאת כשנכנסתי לסיטואציה עם מחשבות חיוביות ובמצב רגשי אחר, הצלחתי להתגבר על הפחד וסיימתי בתחושת ניצחון!!

אומרים שבסוף הכל הופך לחוויה, אז אומרים.... :)

 מלכת המדבר- דרום אפריקה

גראנד קניון- דרום צרפת, החלק הרגוע- כשעוד יכולתי לצלם...

דברים שלא רואים מכאן

דברים שקראתי באזכרה של אחי, משה, 22 שנה אחרי:

כ"כ הרבה חברים ומשפחה מגיעים בכל שנה: חלק כאן מאז, חלק כבר לא כאן, ויש כאלה שאפילו לא מוכרים לי- אולי חברים של אחיות שלי או של ההורים, או אולי זה הזמן שעבר והותיר סימנים.

אני יותר אדם של 1X1, ובכל זאת אחרי כ"כ הרבה שנים שאתם מגיעים לכבודי, אני אגיד לכם איך זה נראה מכאן:

מכאן הדברים נראים קצת אחרת, קצת כמו בסיפורים- אני רואֵה ואינני נראה, מה שרואים מכאן לא רואים משם. אני איתכם כל הזמן, עוקב אחרי כל שינוי, רואֵה הכל ויודע.

אני רואֵה את הבנות שלי, שלא הספקתי לחבק, ומקווה שיעשו בחירות נכונות ושיהיה להן טוב.

אני עוקב אחרי האחיינים, שמכירים אותי בעיקר מסיפורים, וחושב איזה מין דוד יכולתי להיות- לא היתה לנו הזדמנות לשחק ביחד, לנהל שיחות עומק ולבלות בברים תל אביבים- נראה לי שהיינו מסתדרים מצוין.

אני רואה את ההורים עושים הכל כדי לשמור על בית פתוח ועל משפחה מלוכדת, אני איתכם תמיד, גם בארוחות שישי וגם בערבי חג ויודע איזה מאמץ זה דורש. ואני אומר לכם- המאמץ שווה- אתם הדוגמא לדור ההמשך!

כשהיינו ילדים זה היה מאתגר להיות בן יחיד עם שלוש אחיות. עכשיו, אני רואה את האחיות שלי, שכבר מזמן עברו אותי בגיל, והייתי נותן הכל כדי לשבת איתן ביחד לכוס קפה מול שקיעה בים. ולמען האיזון- הייתי זוכה גם בשלושה גיסים :)

ואתם חברים. החברים שלי שיודעים עלי גם כמה דברים אחרים, רובכם כבר חציתם את גיל 50, שמבחינתי זה הגיל של אבא שלי... אני מסתכל עליכם וחושב: לפחות ההתמודדות עם השיער הלבן וההתקרחות נחסכו ממני (-: אתם יודעים שזה הטריד אותי גם אז...

לצערי, בירה על הגג אני לא יכול להציע לכם, אבל תודו שסידרתי לכם מפגש חברתי פעם בשנה...

החיים שלי היו מלאים ומעניינים. אינטנסיביים באופן אחר- בלי טלפון אישי, אייפון, אייפד, טאבלט, פייסבוק... וגם בלי מצלמה בכל טלפון ותמונות שלא צריך לשלוח לפיתוח (באמת, איך לא חשבו על זה קודם?! :))

ובכל זאת הם היו מעניינים. קצרים מדי אבל מלאי חוויות. אהבתי, וגם שנאתי, טעמתי, הרגשתי ובעיקר הכרתי אנשים מעניינים.

אני יודע שנדרש זמן רב לאסוף את השברים ולמצוא את הדרך בחיים החדשים, אני יודע שאתם מתגעגעים ומרגישים כאב על ההחמצה.

הלוואי ותוכלו להאמין שאני איתכם כל הזמן, רואה הכל ויודע.