יום ראשון, 18 במאי 2014

חוויות מהכלא

הוזמנתי לכלא רמלה להעביר את ההרצאה "מבנה חסר". 
הסכמתי.
ואז התחלתי לשאול את עצמי שאלות.
חשבתי על התכנים שעליהם אדבר, חשבתי על המסר שאני מבקשת להעביר, חשבתי על זה שהמילה "בחירה" מקבלת במקום כזה משמעויות נוספות.
ולא יכולתי להתנתק מהידיעה שיש סיבה שאותה קבוצת אנשים נמצאת מאחורי סורגים.
לא יכולתי להתנתק מהמחשבה שהם אלו שבגללם אנחנו נועלים את הדלתות.
הם אלו שבגללם אנחנו מתקינים אזעקות.
הבחירות שלהם- הן פעמים רבות הסיבות לעגמת הנפש של אנשים אחרים.
ובכל זאת אמרתי כן.
ראיתי את זה כאתגר- לראות אותם קודם כל כבני אדם, ולקוות שלפעמים סיפור יכול להזיז משהו, יכול לגעת גם באדם שהקשיח את לבו בגלל תלאות הדרך.
באתי עם תקווה להצליח להשפיע אפילו ממש קצת, אפילו אם זה רק על אדם אחד.
ונתתי ללב שלי להוביל.

החניתי את האוטו מול גדרות התיל וניסיתי לדמיין מה קורה שם בפנים.
נכנסתי דרך דלתות הפלדה המסורגות, רק כשאחת ננעלת- הבאה אחריה נפתחת. בטון. פלדה. סורגים והשבילים שביניהם. כאילו עברתי ליקום אחר. יקום בו הכול נראה יותר אפל. 
דלת כבדה הובילה לאזור המגורים- דרך החצר אל המועדון. 
אנשים חייכנים, אפילו מנומסים, מזכירים לי שאחרי הכול הם בני אדם. בני אדם שעשו בחירות שגויות ושמשלמים על כך מחיר ואני מתפללת שיוכלו לעשות שינוי ולחזור לחברה כאנשים טובים יותר.

נכנסתי למועדון. ישבו מולי כ 20 גברים קשוחים שכנראה אין להם משהו טוב יותר לעשות הערב... והקשיבו לסיפורי האישי. 
סיפור על אובדן. סיפור על כאב. אך בעיקר סיפור על בחירה.
והם ישבו ולא זעו. ישבו והקשיבו וחיפשו את נקודות ההשקה.
לאט לאט התקלפו הקליפות, יכולתי לראות עיניים בורקות, ולזהות לבבות נפתחים.
הם שאלו שאלות מעוררות מחשבה, ורצו לשתף בסיפור שלהם. לרגעים- ממש נהניתי.
יצאנו ביחד אל החצר- הם המשיכו אל החדרים הנעולים ואני- אל שגרת יומי.
עם ההבנה החדה שאין מחיר לחופש!




אין תגובות:

פרסום תגובה