יום שבת, 17 במאי 2014

מה הזמן מסמן לי

דברים שכתבתי באזכרה של משה, אחי. מאי 2014


עברו 23 שנים.
שנה אחת אינה דומה לאחרת.
מנסה להבין מה עושה הזמן, ובוחנת את המשפטים "הזמן עושה את שלו" לצד "הזמן לא עושה דבר".

הגעגוע הולך ומתעצם, תחושת ההחמצה גדלה עם כל חוויה שחוויתי והעצב על החסר- נשאר כשהיה. ובכל זאת- חיי מלאים ואני חווה שמחה גדולה ורגעים רבים של אושר וסיפוק.
אז האם הזמן עושה את שלו?

אני חוזרת להתחלה, להלם הגדול ולערפל שאיים להטביע.
לכאב שפילח את הלב ולתחושת האובדן והחלל הגדול שהותרת.
נאחזתי בעצב וסירבתי להתנחם. לא מצאתי בתוכי מקום לשום תחושה נוספת מלבדו- לעצב הייתה בלעדיות.
שאלות קיומיות והתעסקות בחיים ובמוות, כעס, וחוסר קבלה- הם היו המרכזיים בחיי.
סירבתי להרפות, נאחזתי בכל כוחי בכאב ובצער כאילו הם אלו שישאירו אותך איתנו, כאילו הם החוליה המקשרת בינינו, כאילו שבלעדיהם- אאבד אותך לנצח.
ואמרתי לעצמי- הזמן לא עושה דבר.

כדרכו של עולם- השנים הביאו איתן אירועים חדשים- הילדים שנולדו ומילאו את ליבי באהבה, הצמיחה שלהם, ההתפתחות שלי, התרגשויות חדשות, ובחירות משמעותיות שדרכן עיצבתי את הדרך.
תחושות נוספות, כמעט זרות, התגנבו אל לבי ועם הזמן מצאתי את האומץ לתת להם מקום ושם.
וכך- שמחה התערבבה עם עצב, התרגשות עם געגוע, אושר עם החמצה- ותחושה אחת לא גרעה מהאחרת.
לאט לאט, העזתי לשחרר, בדקתי מה יקרה אם ארפה.
זה היה מפחיד! פחדתי שאם אתן לך ללכת- תעלם מחיי.
למרבה ההפתעה גם אז נשארת!
כיום אני יודעת שאתה חלק בלתי נפרד מעולמי- מי שהיית ומי שאני מדמיינת שאתה.
אתה קשור לבחירות שלי, לדרך שלי ולכל חוויות חיי.
ואני מבינה- שנה אחת אינה דומה לאחרת.

אז הזמן, מה הוא עושה?!
הוא מלמד אותנו להרפות ולגלות שאתה עדיין נשאר.
הוא מלמד אותנו לחוות קשת רחבה של רגשות- אלו לצד אלו.
והכאב? הגעגוע?- הם לא דוהים ובוודאי שלא נעלמים-
הם שם ויהיו שם תמיד כחלק מאותה קשת היוצרת את עולמי בלעדיך,
אלא שהעצב- הוא, כבר אינו הרגש הבלעדי.








אין תגובות:

פרסום תגובה