יום רביעי, 11 בספטמבר 2013

חשופה בעיר זרה או: למה הרופא ליווה אותי עד האוטו...

נכנסתי לאינטרנט כדי לקבוע תור לאורטופד. השמחה הייתה גדולה כי התאריך הראשון שהיה פנוי היה עוד בשנה הקרובה... קבעתי, העתקתי את הכתובת וסימנתי V על המשימה.
הגיע היום. נכנסתי למכונית, הפעלתי waze והתחלתי לנסוע לכיוון בית שמש.
לכאורה עיר באמצע הדרך בין מודיעין לירושלים.
אז זהו, שלא בדיוק... מסתבר שזו "קפיצה קטנה לחו"ל" או אולי מסע במנהרת הזמן.
כבר בפאתי העיר התחלתי להבין שלא הגעתי מוכנה.
עם הכניסה למעמקיה השתנה הנוף האנושי ואז קלטתי את גודל הטעות. יצאתי מהבית עם חולצה שחושפת את זרועותיי!!
התחלתי לגשש בתיק כי הרי בגלל המזגנים שקבועים על טמפרטורות לא הגיוניות, תמיד יש לי משהו ארוך (אבל זה כבר סיפור אחר...) לחרדתי גיליתי שכשהחלפתי תיק השארתי את העליונית על השולחן. 
ניסיתי לשחזר אם יש לי בבגז' את השקית עם הבגדים שרציתי למסור. לא. על המשימה הזאת עוד לא סימנתי V! בראש רצו לי תמונות מהעיתונים ומהטלוויזיה על אותן נשים שנרגמו באבנים והבנתי שיש סיכוי שאהיה הבאה בתור. 

"הגעת ליעד"- הקריינית הכריזה בשמחה. אני הייתי קצת פחות מאושרת. חיפשתי חנייה הכי קרובה שאפשר כדי שאוכל לחמוק מהרכב ישר לבטן הבניין. על הדלת קבוע שלט באותיות קידוש לבנה: "הכניסה למרפאה בלבוש צנוע בלבד". למרות הזרועות החשופות אזרתי אומץ וניסיתי לפתוח את הדלת- נעול. בעודי אובדת עצות קוראת לי אישה נחמדה מתוך רכבה ומכוונת אותי למבנה הנכון. הודיתי לה בהתרגשות יתר, כאילו הייתי על כוכב אחר וסוף סוף מצאתי דמות הדוברת את שפתי. לפני שנפרדנו היא הזהירה אותי- "אנשים כאן לא כ"כ נעימים". 
אספתי את שארית הביטחון העצמי, תיקנתי חנייה ונכנסתי לבניין הנכון.
הרגשתי חשופה בעיר זרה, מבטים שופטים ודוקרים וזיעה קרה מחלחלת.
בקופ"ח גיליתי שיש תור לגברים ויש לנשים- בשניהם לא נראיתי ממש רצויה. אבל עברתי גם את זה והמתנתי לתורי בעמדת ההמתנה לנשים.

רגע חושבים!
ברור שהייתי צריכה לבוא עם בגד ארוך כשאני מגיעה לאזור חרדי, וברור שחשוב יותר להיות חכם ולא צודק.
אבל האם זו סיבה להתהלך מפוחדת כשלא?!
האם חולצה קצרה מראה חוסר כבוד וחוסר התחשבות או שאולי דווקא הכפייה והפחד שציבור שלם הצליח לזרוע- הוא הבעייה?!

סוף דבר: אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שהגיע תורי. נכנסתי לחדר והרגשתי כמו פליטה שהגיעה לשגרירות ארצה!! את הרופא אני מכירה אז יכולתי לשתף אותו בתחושה. אבל ידעתי שהמשימה עוד לא הושלמה ועוד מחכה לי הדרך חזרה עד הרכב.
הדוקטור הרגיע אותי והודיע לי שילווה אותי עד שאגיע למקום מבטחים.... 
ואני עדיין לא החלטתי אם זה משמח או עצוב!



אין תגובות:

פרסום תגובה