תראו מי שמדבר

השבוע הייתי בהרצאה ואחד הנושאים היה הקשבה. המרצה השתמש בדימוי מקסים:

תהיו מראה ולא חלון!

מראה משקפת את המציאות, היא מראה את התמונה האמיתית ואילו חלון גורם לדברים לברוח החוצה.
אהבתי את הדימוי ואני לוקחת אותו לכיוון נוסף:
 זה ההבדל בין משוב לביקורת.
כשאנחנו נותנים משוב- אנחנו משקפים את המציאות, דבר שיכול לעזור לאחר לעשות שינוי, ללמוד ולהשתפר.
הביקורת לעומת זאת נותנת פרשנות, ולרוב היא סוגרת והורגת חשיבה יצירתית ואומץ לנסות.
המשוב הוא ניטרלי, הביקורת- שיפוטית.
המשוב מתמקד בכוחות הדרושים לחיזוק, הביקורת מתמקדת בשגיאות, בחסר, במה שאין.
ויותר מזה- בביקורת אנחנו מכניסים את כל מה שקשור לעולם שלנו (הפוסל- במומו הוא פוסל) ובעצם רוצים שהאחר יחשוב כמונו, מתוך מחשבה שאני יודע יותר טוב.

אם אני חושבת על התגובה הפיזית בשני המקרים- ביקורת גורמת להתכווץ, להתגונן, להרגיש "לא בסדר".
אני משתדלת לזכור שהדברים שנאמרים הם "לא שלי" אבל לא תמיד זה קל.

לעומת זאת כשאני מקבלת שיקוף עובדתי, ללא פרשנות וכשאני נמצאת באווירה תומכת ובמים מתוקים- שם אני יכולה ללמוד, להשתפר ולהיות טובה יותר.
אז איך נותנים משוב?
שיטת הסנדוויץ': מתחילים במשהו טוב, ממשיכים בשיקוף ענייני של נקודה שניתן ללמוד ממנה ומסיימים בדבר טוב כללי. זה פותח לבבות וכמו שכבר כתבתי בעבר- עם דבש אפשר למשוך יותר זבובים מאשר עם חומץ...

ובכלל כגישה- ממליצה לחפש את הטוב ולפרגן על זה. 
רק מילה טובה או שתיים
לא יותר מזה
מיד עושה לי טוב...