יום שישי, 28 בדצמבר 2012

הוא חזר הביתה

אני רואה אותו מגיע עם החולצה הלבנה והג'ינס.
הלב שלי מחסיר פעימה- אני רוצה לחבק אותו אבל יודעת שהוא לא ממש משתף פעולה עם הבעת רגשות מהסוג הזה. אני מתלבטת לרגע ומחליטה שלא אכפת לי. הגעגוע חזק מההיגיון!
איפה הוא היה כל הזמן הזה? פעם אני חושבת שהוא חזר אחרי טיול ארוך בחו"ל, פעם אני בטוחה שהוא חזר מהשבי, ובפעם אחרת נדמה לי שהוא היה באיזה תפקיד סודי שאף אחד לא ידע מתי ישוב ממנו.
האמת? ממש לא משנה- העיקר שהוא כאן מולי- בדיוק כמו שאני זוכרת אותו- עם החיוך, ההומור והבדיחות המשותפות רק לנו. אני רצה אליו, מחבקת ולא מסכימה להרפות.
למעלה מ 21 שנה החלום הזה חוזר על עצמו. כל פעם בווריאציה אחרת. מאז שהוא יצא לטיסה האחרונה והתנפץ יחד עם החלומות. אחי. גדול ממני ב-4 שנים שנשאר אי שם כשהוא בן- 29 עם טריקו לבנה וג'ינס.

חטופים.
פרק אחרון.
היא מסתכלת מהחלון ורואה אותו. הוא נזכר ברגע שיצא מהבית והיא הייתה רק נערה. אחותו הקטנה.
המבטים נפגשים. מנסים לגשר על השנים שעברו.
והפגישה.
אוי, כמה קינאתי ברגע האחד הזה של החיבוק המתמשך והבור הזה שמפנה את מקום הגעגוע לאושר גדול של קשר שחזר.







4 תגובות:

  1. מקסים, מרגש, עצוב מאד. אסנת.

    השבמחק
  2. יפעת, בהצלחה עם הבלוג! קחי נשימה ארוכה! זה שילוב של אתגר ותענוג של יצירה....

    השבמחק