יום רביעי, 17 ביולי 2013

אימא לחייל או אימא'לה חייל!!

בעוד כמה ימים נלווה את הבן השני ללשכת גיוס. 
בפעם הבאה שנראה אותו הוא יהיה לבוש במדים.
יהיה לו מספר אישי, הוא יגיע מסופר כמו כולם, עם מדים כמו כולם, עם נעליים כמו כולם, אפילו הגרביים כמו של כולם! אחד ממאות אלפים במסגרת עם חוקים וכללים מאוד ברורים. יעבור זמן עד שידעו במה הוא מיוחד, עד שידעו מה אומרות העיניים ומה מסתיר החיוך.

שואלים אותי אם אני דואגת... 
בטח שכן. אני אימא שלו. ושל אחיו החייל.
אבל אני חייבת לזכור שגם אני הייתי שם, שגם אני יצאתי לדרך לא ברורה, שגם אני הייתי בהלם עד שהבנתי, ויש דברים שאף פעם לא הצלחתי להבין... ואני חייבת לזכור שבמקום הזה הכרתי אנשים שלא הייתה לי הזדמנות אחרת לפגוש, שעם חלקם אני בקשר עד היום. הכרתי מצבים חדשים ובעיקר למדתי להכיר את עצמי בתוך המצבים האלו.
הפכתי לעצמאית יותר, נתנו לי תפקידים בעלי משמעות ואחריות וידעתי שאני מחויבת לא רק לעצמי אלא גם לאחר. יש בזה סיפוק וערך.
התמודדתי עם בחירות משמעותיות, לפעמים הן היו נכונות ולעיתים לא- ואז נאלצתי להתמודד עם אכזבה.

שואלים אותי אם אני דואגת...
כן, בטח שאני דואגת. שני הבנים שלי בצבא. אבל אני חושבת עליהם ויודעת שזאת תקופה מיוחדת שמלמדת אותם על הגבולות של עצמם, שם הם מעבירים את הפוקוס אל האחר. פתאום הם מגלים שיש כאלה שגדלו אחרת.
לכל אורך הדרך חינכנו אותם לעצמאות, עכשיו זה המבחן שלנו!! זה הזמן להרשות להם להשתחרר.

* ועוד דבר על דאגה- שנות חיי לימדו אותי שמה שלא בשליטתי ממילא אני לא יכולה לשנות.
ולכן, מה שנותר זה להתפלל לשלומם ולהאמין בהם.

כשאני עליתי לאוטובוס לפני כמעט 3 עשורים, חיבקו אותי זוג הורים שסמכו עלי, האמינו בי וידעו שאני אסתדר.
את זה- החלטתי להעביר הלאה!

 
                           לשכת גיוס , ינואר 1985                                                  עם הבנים, שיהיו בריאים....



2 comments: